החוזקה הכי גדולה היא לבקש עזרה

דכאון אחרי לידה, פוסט טראומה וסימנים שחייב להתייחס אליהם

---

את הפוסט הראשון של הבלוג שלנו רציתי להקדיש לנושא מאוד חשוב. כזה שמרגיש קצת טאבו לדבר עליו- דכאון אחרי לידה ופוסט טראומה.

אומנם לא חוויתי דיכאון אחרי לידה אבל אני חיה עם פוסט טראומה כבר קרוב ל 4 שנים. לצערי, הכחשה ובושה לא אפשרו לי לקבל את העזרה שהייתי צריכה ולכן, מתוך 4 שנים אני מאובחנת ומטופלת רק שנה.

אני מראש רוצה להזהיר- הפוסט עלול להכיל טריגרים עבור אנשים מסויימים והוא הולך להיות אישי מאוד.

לא יהיה בו כלום מהעסק אלא נטו אמא אחת מספרת לאמא אחרת.

---

אז אם אנחנו בנימה אישית אתחיל מהבסיס- היכרות.

אני אמי-לי בזמן כתיבת הפוסט אני בת 31(נושקת ל 32) נשואה בהמון אהבה ליניב ואמא לליאור (5.5) ויהלי (3.8).

את שני ההריונות רצינו מאוד. בהריון של ליאור היינו חדשים לרעיון של הריון בסיכון גבוה. ישבתי מול הרופאה, שבוע 7 אחרי פעם ראשונה ששמעתי את הדופק שלה (אז לא ידענו שזו בת) המומה. הרופאה הסבירה לי בצורה הכי ברורה והכי חמה ומחבקת שהיא יכולה שההריון שלנו נחשב הריון בסיכון גבוה ושמרגע זה ועד סוף ההריון אצטרך להזריק מדללי דם לבטן ולהיות במעקב צמוד.

יצאתי מהרופאה עם תיקיה מלאה מסמכים והנחיה ללכת ברגע זה ולקנות את התרופות. מהיום את מתחילה! זו הייתה השורה התחתונה שלה.

ההריון של ליאור היה סיוט. הקאות, קושי לנשום, סחרחורות ותשישות נוראית. בשבוע 30 אושפזתי במחלקת הריון בסיכון גבוה עם בצקת על עצב הראייה משם התפתחה רעלת ואת ליאור ילדתי בחדר מגנזיום אחרי חמישה ימים של זירוזים וקושי.

היא הייתה כל כך שווה את זה. תינוקת שקטה ונעימה, לא הייתה בוכה בלילות ומגיל 4 חודשים כבר יכולת לראות את הלב הגדול שלה.

הכל התגמד.

ואז הגיע ההריון של יהלי. שמחנו כל כך לגלות אותו(גילינו מאוחר) וידענו מה עומד לפנינו. היינו בוגרים יותר ומבינים יותר מה כרוך בהריון שלנו. הפעם המעקב היה צמוד יותר כי כבר הייתה היסטוריה הריונית לא פשוטה.

מה שהיה חדש לנו הוא להיות בהריון בסיכון גבוה כשיש לנו כבר ילדה בבית. יש אחריות שלא הייתה לנו בהריון הראשון.

בשלב מאוד מוקדם של ההריון של יהלי הרופאים הודיעו לי שאסור לי להרים משקל של מעל 5 קילו. מה שאומר להרים את ליאור.

רגשות האשם שהיו לי במהלך כל ההריון של יהלי היה נוראי. גם כלפי ליאור: "היא צריכה אותי" "היא פה והיא זקוקה לאמא שלה"

וגם כלפי יהלי: "אם אני לא אגן עליו אין מי שיגן עליו" "זה שהוא עוד לא נולד לא אומר שהוא לא חשוב".

זה היה הרקע למה שהגיע אחר כך.

היה לנו תינוק מהמם בבית, קסם של תינוק שנולד עם חוכמה לא אמיתית והייתה לו אמא שנורא התקשתה להתחבר אליו בעקבות מחסומים שהעלתה במהלך ההריון.

אני זוכרת שהסתכלתי עליו הוא הביט בי בעיניים הגדולות שלי ובלי מחשבה שלפתי לאמא שלי שהייתה לידי:

"אמא, איך יודעים אם יש דיכאון אחרי לידה?"

אז אלו הסימנים שצריך להתיחס אליהם:

דכדוך שלא עובר- כל אמא אחרי לידה חווה נפילה במצב רוח. זה לגמרי תקין ומגיע עם העובדה הגוף עדיין מפריש הורמונים . הנפילה הזו עוברת כשההורמונים מתאזנים. הבעיה היא כשזה לא עובר.

חוסר הנאה וחשק לקום ולעשות דברים או לחליפין חוסר שקט ותזזיתיות יתר.

תחושה של אכזבה, חוסר אונים, ייאוש, חוסר ערך עצמי.

ירידה ביכולת הריכוז, התפרצויות כעס וקושי בתפקוד יום יומי.

כל אלו הם סימנים לדיכאון רגיל אבל דיכאון אחרי לידה נבדל בכך שיש בו סימנים המתייחסים אל התינוק.

בעיה באמפתיה כלפי התינוק. התקפי חרדה ומחשבות אובססיביות לגבי הבריאות שלו. לפעמים אפילו חוסר רצון או חוסר יכולת לטפל בתינוק. חוסר יכולת ליצור איתו חיבור.

ובמצבים היותר חמורים יש מחשבות אובדניות או מחשבות של פגיעה בתינוק עצמו.

במקרה שאת חווה מי מהסימנים האלו תפנו לגורם מקצועי. זה יכל להיות לרופא המשפחה, לרופאת הנשים, לאחות טיפת חלב או לעובדת הסוציאלית של הקופה.

ניתן לפנות לער"ן ובמקרים קיצוניים אפילו לגשת למיון.

---

אמא שלי הפנתה אותי לאחות טיפת החלב. אחרי הלידה של ליאור היא זו שנתנה לי להרגיש הכי בנוח לדבר איתה בקרב גורמי המקצוע. היא הרגיעה אותי ואמרה שמאחר והסימן היחיד שאני חווה הוא קושי בחיבור ואפילו עדיין לא היה לנו ברית, שאתן לזה קצת זמן.

זה בדיוק מה שעשיתי ואכן, עם הפרידה מההורמונים נפרדנו גם מהבעיה הזו.

כמו שרשמתי בתחילת הפוסט לי יש פוסט טראומה. אומנם לא על רקע ההריונות והלידות והאמת שזה לא משנה. היה לי נורא קשה לפנות לקבל עזרה.

מצפים מאיתנו להיות סופר אמהות, כל יכולות. אנחנו מצפות את זה מעצמנו . להודות בזה שיש לך קושי כאמא לדאוג לילדים שלך הוא אירוע שובר.

"האמונה שלי, באיזו אמא אני וביכולות שלי כאמא, נשברה"

זה משפט שליווה אותי ועדיין מלווה אותי, לצערי.

הייתה לי תמונה איזו אמא אני צריכה להיות- חזקה, מחבקת, מעודדת צמיחה אישית ועצמאות. וברגע אחד זה נלקח ממני. רגע אחד ששבר משהו כל כך חשוב.

בהתחלה היו לי תירוצים למה אני לא עושה דברים בסיסיים אבל בשלב כלשהו זה כבר לא עבד.

בעלי ואמא שלי התעקשו שיש כאן מעבר וצריך לפנות לגורם מקצועי. במקרה שלי פניתי למרכז חוסן (הפוסט טראומה שלי על רקע אירוע שקרה בזמן אזעקה כשיהלי היה כמה ימים אחרי הברית).

כשזה לא הספיק קיבלתי החלטה- אני פונה לרופא.

כשישבתי אצל הפסיכיאטר הייתי אכולה מבפנים: "למה אני פה? הרי אני לא חולת נפש, בסך הכל דואגת לילדים שלי".

ממבט ראשון הוא ידע- יש לך פוסט טראומה.

אולי לא היינו מגיעים למצב שאנחנו בו היום אם הייתי פונה לקבל עזרה בשלב מוקדם יותר.

למה אני מספרת לכן את זה? פוסט טראומה יכל לקרות על רקע של הרבה חוויות, ביניהן לידה והריון והגבול בין דאגה בריאה לחרדה אוכלת הוא לא תמיד ברור.

הסימנים שצריך לתת להם התייחסות:

פחד או חרדה קיצוניים- לא על רקע של משהו עכשווי אלא תמידיים או מוקצנים בעקבות ריחות/רעשים/מראות/פעולות מסויימים.

חוויה חוזרת של האירוע הטראומתי- זה לא שחור ולבן כמו שמציירים את זה בטלויזיה. זה לא חייב להיות פלשבאק בו המוח מחזיר אותך לאותה נקודה. זה יכל להיות סיוטים וגם הם לא חייבים להיות ממש האירוע עצמו אלא קשורים אל האירוע.

קושי בריכוז

המנעות והתרחקות- המנעות והתרחקות מכל דבר שעלול להזכיר את האירוע הטראומטי או מגורמים שקשורים לאירוע באופן עקיף. לדוגמא: אני לא יוצאת עם הילדים לבד בשעות הערב.

קרירות רגשית- התרחקות ממחשבות ורגשות כואבים ולעיתים מרגשות בכללי.

דריכות ועוררות יתר- כל גירוי קל מקפיץ גם אם הוא ניטרלי ולא מאיים.

חוסר סבלנות ורגזנות-אלו תוצאה בדרך כלל של עייפות ומתח.

כעס- הכעס יכל להיות עצמי או על העולם עצמו.

אשמה ובושה- מחשבות של בושה ואשמה על האירוע. זו הנקודה הכי מהותית בקבלת עזרה. היא עלולה למנוע קבלת עזרה בזמן.

דיכאון- כל מה הציינתי בחלק העליון של הפוסט.

לא כולם חווים את כל התסימינים ולא כולם חווים פוסט טראומה באותה צורה.

אם שמת לב ליותר מאחד מהסימנים מעל-גשי לרופא!

גם רופא המשפחה יכל להפנות לגורם המתאים.

אל תשמרי בפנים. תשתפי! תספרי! ותדעי שאת לא לבד.

לסיום,

אחד הדברים שכל הזמן דואגים להזכיר לי הוא כמה אני חזקה.

כשאני מפקפקת בזה המשפט שחוזר על עצמו הוא "פנית לבקש עזרה".

חשוב להגיד את זה כל הזמן- אין בושה בלבקש עזרה, להיפך, בקשת עזרה היא חוזקה!

אם אתן מרגישות צורך אתן יכולות לפנות אלי ולדבר. מבטיחה דיסקרטיות ואם אוכל לעזור, אז באהבה.

אני עם ליאור ויהלי